המסורת של דרום קוריאה לעניין העיסויים, זה מכתיב זאת מעסים דרום קוריאנים חייבים להיות נבדקים עיוורים לחלוטין. זה היה המקרה מאז פלישת דרום קוריאה על ידי הצבא היפני בשנת 1913. באותה תקופה נקבע כי רק אנשים ללא חזון יכולים לממש מקצוע זה. ואז, בשנת 1946, חוק זה בוטל על ידי נציגי ממשלת ארצות הברית שלאחר המלחמה שהותקנה במדינה האסיאתית. עם זאת, לקויי ראייה ישתלטו שוב על בלעדיות המסחר בשנת 1963.
חוק זה מאפשר לאנשים עיוורים אוטונומיה חוקית והבטחה כי תהיה להם עבודה יציבה ובטוחה.. מצד שני, יש את הדרמה של המעסים ה"לא מורשים "שיש להם את כל הפקולטות שלהם במצב מצוין. רבים מ"מעסים חשאיים "אלו מוצאים עצמם בצורך לממש את מקצוע המעסים לנוכח הרעב והצורך בהם ובבני משפחותיהם. הקנסות עבור המעסים הללו, הנחשבים לפושעים, הם גבוהים מאוד, ומגיעים לסכומים מופקעים של לפחות 450 דולר ולמקסימום של 4,500 דולר, בנוסף לסכנתם לבזבז עד 3 שנים מחייהם מאחורי סורג ובריח, רק על ביצוע עבודה שהיא אינה באחריותך על פי החוק הדרום קוריאני.
המעסים "החוקיים" אינם מסוגלים לענות על הביקוש לעיסויים שמייצרת המדינה האסיאתית, למרות זאת לא נעשה דבר לשינוי החוק השנוי במחלוקת. ה"בלתי חוקיים "הם הרבה יותר - במספרים - מעמיתיהם ה"חוקיים", ומגיעים לכ -120,000 נבדקים. פארק, מעסה שעובד 25 שנה להקל על הכאב בידיו, אומר: "זה שובר את ליבי כשאני חושב שמה שאני עושה כל יום, מה שאני מחשיב את הייעוד שלי, הוא פשע. אנחנו לא מנסים לגנוב משרות מעיוורים, אנחנו רק רוצים לחלוק את השוק. אנחנו רוצים לחיות כאזרחים נורמליים, לא כעבריינים.
מה שאירוני וסותר את החוקה הדרום קוריאנית הוא שהיא מציעה את הבחירה בעבודה חופשית לאזרחיה ובמקביל היא קובעת כי המדינה מחויבת להגן ולספק איכות חיים טובה יותר לנכים שלה. ברור שנבחר מסלול קל ושגוי, שבכל זאת יכול להיות לו פיתרון. כרגע ומאז 2003 החוק יצר הרבה מחלוקות ועימותים בין שתי קבוצות המעסים.
בשנת 2006 הודה בית משפט כי המגבלה של אנשים שאינם עיוורים לממש עבודה זו מפלה. ההפגנות לא המתינו. הרבה מעסים עיוורים קפצו ממבנים וגשרים במחאה, וכתוצאה מכך מותו שניים מהם. שני הצדדים ממשיכים עד עצם היום הזה, ודורשים חוק חדש שיספק את המעורבים. אנחנו מהמרים שלא ידעתם את הסיפור המוזר הזה על מעסים קוריאנים. עכשיו שאתה יודע, אתה מעז לתת לעצמך עיסוי?