מפעם לחלק זה ב המזרח התיכון כוח צץ שעושרו הגדול נובע מהזהב הנוזלי שלנו, מה שגורם לעולם להסתובב כרגע: נפט. אני מדבר על איחוד האמירויות הערביות.
בן שבעה אמירות אלה שמרכיבים את המדינה הריבונית הזו והיום אנחנו הולכים לזכור קצת הסיפור שלו, מדבר לעושר, ו אפשרויות תיירותיות שהם מציעים לנו היום. טיול לחצי האי ערב, פעם ארץ של דיונות ושבטים, היום ארץ של גורדי שחקים וכסף.
איחוד אמירויות ערביות
יש שבע אמירות המרכיבות את המדינה הזו: דובאי, סרג'ה, אום אל-קייוואן, פוג'יירה, עג'מן, אבו דאבי וראס אל-חיימה. כמו באפריקה, למעצמות אירופה יש הרבה קשר להיווצרותו הגיאופוליטית של האזור. חוקרים פורטוגלים הגיעו לכאן במאה ה -XNUMX, חיפשו ופתחו דרכים לאסיה. מאוחר יותר, במאות ה -XNUMX וה -XNUMX, היו הבריטים שהפכו את המפרץ הפרסי למוקד חשוב בדרכי הסחר שלהם.
מצד אחד האירופים, המשתוקקים לפתוח במסחר, מצד שני החמולות הערביות העוסקות בחזיתות שונות משום שבנוסף לאירופאים היו באזור האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפרסית ומדוע לא, פיראטים. אנחנו כבר יודעים את זה הבריטי הם הצליחו די טוב לשלוט בעולם, אז במאה ה -XNUMX הם הקימו א פרוטקטורט בשטח הנוכחי של האמירות.
על ידי חתימת חוזים עם ראשים מקומיים, ה האמנה הימית הכללית בשנת 1820 שקבע כי הערבים ישתלטו על הפיראטים. שלושים שנה אחר כך כוחות ימיים נצחיים שאיפשר לספינות בריטיות להסתובב בחופים. ואז הבריטים עברו מפרק כף היד למרפק והשיגו בשנת 1892 את הסכם בלעדי לפיו הערבים לא יכלו לקיים יחסים עם מעצמות אחרות ובריטניה העניקה להם בתמורה העדפות הגנה וטריטוריאליות.
אנחנו מדברים על חמולות ערביות שבאותה תקופה אפילו לא שמעו על מכרה הזהב שעליו עברו. אז הם פשוט רעו, דג ואספו פנינים. רק לאחר מלחמת העולם השנייה, התרחשה שדות נפט וגז ראשונים. הבום רק התחיל. המלחמה הסתיימה והאימפריה הבריטית הודחה ולכן המדינות החלו לנהל משא ומתן על עצמאותן.
בריטניה נסוגה ב -1968 והאמירויות התכנסו לראות כיצד הן ממשיכות. דובאי ואבו דאבי נפגשו והזמינו את חסות בחריין וקטאר. חילוקי הדעות הבאים על כך שהמשפחה הערבית תהיה אחראית גרמו להיפרד, אך בשנת 1971 נולדו איחוד האמירויות הערביות, פדרציה חדשה המונה שישה חברים. ראס אל-חיימה לא נכח בשלב זה מכיוון שהייתה לה יריבות טריטוריאלית מסוימת עם אמירות סרג'ה, אך היא הצטרפה כעבור שנה.
היה זה שייח 'אבו דאבי, זייד בן סולטן אל נהיין, שהחזיק בנשיאות משנת 1971 עד שמת בשנת 2004. הוא ויוזמתו חייבים את הקונפורמציה המודרנית של המדינה ואת מאזן הכוחות בין שבעת קרובי המשפחה המלכותיים, אשר לא קל. יד ביד עם פטרודולרים, איחוד האמירויות הערביות נכנסו ל תהליך מודרניזציה מהיר מאוד בשנות ה -90 וכך הרועים, הפיראטים ודייגי הפנינים הפכו לשחקנים גיאופוליטיים עשירים ומשפיעים.
איחוד האמירויות הערביות היום
כמו באיחוד האירופי לא כל האמירויות זהות. ישנם הבדלים כלכליים מכיוון ששדות הנפט אינם מפוזרים בצורה שוויונית. לדוגמא, אבו דאבי מרכז כמעט 90% ודובאי 5% מהם. כמו כן, לשתי המדינות הללו יש חברות תעופה משלהן ולכן יש להן נתיבי סחר חשובים. שתיהן מייצגות 83% מהתמ"ג, ולכן חמשת האמירות הקטנות ביותר תלויות בהן באמצעות מיסים פדרליים.
אך האם היה קל להפגיש בין שבעה אמירות למדינה אחת? לא כל כך. חוקה נחתמה בשנת 1971 והתקיימה עד 1996, אם כי זו לא נועדה במקור. כאן נקבע כי הבירה היא אבו דאבי ובהרחבה זה האמיר שלו שעומד בראש המדינה. מאוחר יותר, החוקה מדברת על איחוד של כמה מערכות חשובות במדינה: המס, הפיסקאלי, החינוכי, הבריאות ... אמן של מערכת משפט משותפת והכוחות המזוינים.
כיום, רק לראס אל-חיימה ודובאי יש בתי משפט משלהם והם הוקמו כוחות מזוינים ממלכתיים הם בין החזקים באזור. הכל נשלט על ידי המועצה העליונה הפדרלית שנפגש ארבע פעמים בשנה. כל האמירים נוסעים למועצה זו ושרים ממונים או מי שמאשררים, תפקידים מחולקים, חוקים ותקציבים נדונים. הנשיא ממנה את ההנהלה שלו, אך תמיד שוקל את כל האמירות.
האם יש בחירות באיחוד האמירויות הערביות? מְעַטִים לממשלה יש ייעוץ משפטי מהמועצה הלאומית הפדרלית, המורכבת מ- 40 חברים, משבע האמירויות, שנבחרות בחלקן בבחירות. רק קצת יותר מ -300 אלף איש יכולים להצביע והם נבחרים על ידי ועדת הבחירות הלאומית השוקלת מין, גיל, הכשרה ומקום מגוריהם.
כך, למשל, בבחירות 2006, הראשונה, השתתפו רק 6 נשים וגברים. כיום המספר גדול יותר ובשנת 2011 הם היו 130 אלף ו -300 אלף בשנת 2019. והנשים? ובכן, מעטים מאוד מצביעים ובבחירות בשנה שעברה נבחרו כ -180 בתפקיד כלשהו, אם כי רק שבעה הצליחו לעשות זאת. כלומר, יש שבע נשים במועצה הלאומית הפדרלית.
האמת היא שאריה, החוק האיסלאמי, זה מה שולט ומתנה את החיים החברתיים והפוליטיים במדינה. אף על פי שלכל אמיריקה יש מידה אוטונומית שלה, שום דבר לא יכול לסתור את הממשלה הפדרלית הנשלטת על ידי האיסלאם. יש חופש דת, אך היחיד שיכול להתבטא בפומבי הוא האיסלאם.
כל מי שראה סרט תיעודי על איחוד האמירויות הערביות או אחת ממדינותיה יודע שיש שתי מציאות: זו של העשירים ושל העניים. האחרונים הם יותר מהכל עובדים זרים המסורים לענף הבנייה. אינדיאנים, פקיסטנים, אנשים בנגלדשיים שרואים את עושרם של אחרים במרחק קצר. במיוחד זה המקרה באבו דני, סרג'ה או דובאי, המרכזים העירוניים העיקריים עם מספר התושבים הגדול ביותר.
ل אמירטיס הם מייצגים 11% מהאוכלוסייה המקומית, מיליון איש. ההערכה היא כי 34% מהם הם בני פחות מ -25 ונהנים מסיוע גדול מהמדינה. ואז יש את האחרים עובדים זרים, עם משרות מיומנות, שמרוויחים כסף טוב. בעיקר בתחום האנרגיה.
לבסוף, מה הקשר של האמירויות עם שאר העולם? חייבים לומר שזו המדינה הערבית השלישית שיש לה יחסים דיפלומטיים עם ישראייאני, וזה לא מעט. מכאן יש לו עמדה נוספת בנושא הסכסוך הפלסטיני מתנגד לאיראן. למעשה, יש לו מחלוקת עם איראן על כמה איים שאותם תובעת איחוד האמירויות הערביות במיצר אומוז וגם מאשים אותה בקידום האופוזיציה הפנימית על ידי התסיסה של המיעוט השיעי.
בן דובאי ואבו דאבי ששימשו כמדיניות החוץ של המדינה, ברית כלכלית, פיננסית ופוליטית. בואו לא נשכח שזה א בעל ברית היסטורי של ארצות הברית, מאז עצמאותה, וכי יש חיילים אמריקאים פרוסים. הבעיות שלה עם איראן קירבו גם את איחוד האמירויות הערביות לסעודיה, מדינה שרוצה ללכת בעקבות ההצלחה הכלכלית של שכנתה.
איחוד האמירויות הערביות ותיירות
בשנים האחרונות המדינה העמיסה את הדיו על התיירות, בניסיון לנצל אותה האקלים החם, האיים המלאכותיים שלו ופאר הערים שלההגיחו מהמדבר. אין ספק שאנשים הולכים קודם דובאי, מקום בו נראה כי הכנסות התיירות כבר עולות על הכנסות הנפט.
כאן תיירים יכולים לחוות קצת חיים במדבר, עם טיולים בג'יפים 4 × 4, לילות ערב בין דיונות וטיולי גמליםo, או לצאת לקניות או לצאת לברים בחיי הלילה הקדחתניים.
כיום, מדובר באמירות ראס אל-חיימה ואום אל קוואין שרוצות לפתח את כלכלתן יד ביד עם תיירות. בינתיים, פוג'יירה מבקשת להפוך את הנמל שלה למרכז לסחר ימי, סרג'ה היא בירת התרבות והחינוך, ואג'מן הוא מרכז ספנות ותעשייה.
מה שנותר לראות הוא האם ברגע שייגמר הנפט, כפי שהוא יקרה, מדינות אלה ישרדו.